לאחר שתלמידים מבחינים בהתנגשות בין הידע הנמצא באינטרנט לבין הידע של המורה, הם לומדים כי המורה אינו יודע כול וגם אינו מקור הידע הבלעדי. התלמידים לומדים גם שלא כל הידע הקיים בתחום תוכן מסוים נלמד בבית הספר, וכי מסגרות לא פורמליות, חוץ בית-ספריות, דוגמת תנועות נוער, חוגים, עמיתים והמשפחה, יכולות גם הן לשמש מקור ידע.
במאמר זה אדון באפשרויות המשמעותיות הגלומות במרחב האקדמי כמקום מפגש בין-תרבותי. אפשרויות אלה נובעות מהגיוון ומהעושר התרבותי, הלשוני והזהותי של הסטודנטים. אטען כי מימושן של אפשרויות אלה עשוי לקדם ערכים חשובים של דמוקרטיה, שוויון וסובלנות באקדמיה, ומכאן – גם במרחב הציבורי.
משבר הקורונה העצים את הפערים הטכנולוגיים בין ילדי ישראל. בעוד שבימי שגרה ילדי הגנים ותלמידי בתי הספר מגיעים פיזית לרכוש השכלתם ולהימצא בחברת קבוצת השווים, הרי כיום האפשרות לרכוש השכלה ולהיות בחברת בני גילם נחסמת בפניהם באופן מלא או חלקי. הפערים הטכנולוגיים יכולים להתבטא בהיעדר ציוד קצה הולם או בהיעדר תשתית אינטרנטית יציבה המאפשרת למידה מתוקשבת. לביצוע השלמת הפערים הלימודיים חשיבות רבה כבר בעת הנוכחית.
במאמר זה אציע את אחת הגישות המובילות בתחום המחקר החינוכי והפסיכולוגי – גישת ההכרה החמה (hot cognition) כגישה אפשרית ליישום בהוראת הספרות בבית הספר במסגרת יחידת הוראה. על-פי גישה זו תהליך למידה אמור לכלול לא רק התייחסות להיבטים הקוגניטיביים של הלומד, כי אם גם להיבטים החברתיים, האישיותיים, הרגשיים והמוטיבציוניים בתהליך הלמידה וליחסי הגומלין ביניהם.
