גיליון 65
2020
בימת דיון:
מסיפור ל- story - הוראת הספרות בעידן הרשתות החברתיות
דבר העורך
פורום הוראת הספרות שמובל במכון מופ״ת על ידי ד״ר לימור ראובך, מתמודד בשנתיים האחרונות עם השאלות ה״כבדות״ של הוראת הספרות בבתי הספר בישראל. מה עושים עם התועלתנות? כיצד מקנים את עונג הפרשנות של טקסטים ארוכים לדור שמתקשר ב-270 תווים (שחלקם הגדול מורכב מאימוג׳י - פרצופונים וסמלונים - ומהכפלת אותיות סופיות?); האם יש בכלל עוד ערך לאירוע המשונה הזה, שמפגיש מורה, תלמידים וספר, כמו אז בכיתה י 6 בבית הספר על שם ברנר. האם מפגש כזה אפשרי בכלל?
דבר ראש מכון מופ"ת
הוראת הספרות באקדמיה, במציאות מורכבת וטכנולוגית, היא אחת הסוגיות המעסיקות ביותר את מוסדות ההשכלה הגבוהה בכלל ומוסדות הכשרת המורים בפרט. המאמרים המגוונים בבימת דיון זו משקפים את הדילמות של הוראת הספרות בהשכלה הגבוהה, ובמיוחד את בחינת הקשר בין ספרות, אומנות, הוראה וצורכי הלומד.
סקירת המאמרים
ספרות והוראת ספרות מתמודדות כיום עם אתגרים מורכבים. המורים ותוכנית הלימודים מתקשים לחבר את הספרות אל עולמם של התלמידים, אל ה-story שהם יוצרים מדי יום ביומו; החוגים לספרות במוסדות להשכלה גבוהה מידלדלים ונסגרים, ונראה כי מקומו של המקצוע הולך ומיטשטש. המאמרים בבימת הדיון שבגיליון זה עוסקים בסוגיות הקשורות במקצוע הוראת הספרות ומהוות חלק מהקונפליקטים המלווים אותו בשנים האחרונות.
"ליד ביתי ראיתי משורר שמתקלף"
בהזמנה לשיטוט עם מצלמה ביקשנו לעורר בקרב הסטודנטים את חדוות היצירה, וכן, בהחלט, לצאת משגרות נוקשות ומסורתיות של הוראת הספרות למרחבים חדשים שבהם לתצלום ולפעולת הצילום יש רלוונטיות רבה, בהיותו מדיום רב-עוצמה. הסטודנטים התבקשו להציג תצלום של מפגש ייחודי עבורם עם טקסט ספרותי, במרחב האישי או במרחב הציבורי, מתועד או מבוים. לשם כך, תהליכי ההוראה בקורס הִבנו דרכי חשיבה המבקשות לראות בתצלום מבע בין-טקסטואלי.
"באיזה צער אנחנו מחנכים":
הספרות יכולה ללמד אותנו הרבה על המקצוע שלנו: הוראת הספרות. גיבורת הרומן בשבח המלחמה מאת עילי ראונר היא המורה לספרות רונית ו', וקטעים רבים ברומן מתארים את יחסיה עם תלמידיה, את שיעורי הספרות ואת הווית בית הספר שהיא מלמדת בו. רונית מאמינה ביופייה של הספרות ובכוחה לחנך, ומנסה להישען עליה כדי להגיע באמצעותה אל תלמידיה. היא שואפת להדביק את תלמידיה באהבת הספרות, ולהעביר להם באמצעותה את השקפת עולמה ההומניסטית. היא שואלת את עצמה מהי הדרך הנכונה לגשת אל התלמידים בכוח השיר, ומנסה דרכים שונות כדי להגשים את שאיפותיה. אבל היא כושלת שוב ושוב, והכישלונות המפוארים הללו מתוארים בפירוט ברומן.
"מה קורא כאן"
במאמר זה אבקש להציע שינוי בתוכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה, הכרוך בהמרת חטיבת לימוד אחת קיימת בחטיבה חדשה ואחרת. כותרתה של חטיבת לימוד מומלצת זו היא: "מה קורא כאן", ומהותה בהתבוננות במה שקורה/קורא בספרות ובתרבות הישראלית כאן ועכשיו. בהתאם לכך וגם כדי להעלות את יוקרת המקצוע אני מציעה להרחיב את שם המקצוע ל"ספרות ותרבות". שינוי זה ישקף את ההתבוננות הרחבה בשיעורי ספרות בכלל מופעיה של התרבות הישראלית, ולא רק בטקסט הקנוני הספרותי.
הוראת הספרות והוראת הכתיבה
הספרות היא אוסף עצום של סיפורים. כולם אוהבים סיפורים אך לא כולם אוהבים לקרוא. במרבית המקרים, מבוגרים מקריאים לילדים סיפורים עד גיל 8-7, ואחר-כך הילד אמור להתמודד עם משימת הקריאה בעצמו. בשלב הזה הילדים אמורים לבסס את טעמם האישי בספרות אך לא תמיד הם נתקלים בספר אהוב שימשוך אותם לקריאה רציפה. תפקידו של המבוגר הוא להכיר להם את מגוון האפשרויות, לחשוף ולעודד אותם לקריאה, לעזור לילדים למצוא את הספר "הנכון" – ספר שייתן מענה לסקרנות הטבעית. והכי חשוב, להמשיך ולהקריא לילדים סיפורים, למרות שהם יכולים לקרוא בעצמם.
קוראים, קוראים
ובכל פעם האור נופל אחרת על הטקסט, על השיחה, על ההערות, על המחשבות, על הרעיונות. פעם הוא מאיר ופעם הוא מחשיך, לא את הקבוצה; כל אחת ואחד מבפנים. קוראים, קוראים.
